הבודהיזם מלמד אותנו לתרגל נוכחות וקבלה של מה שיש, גם ברגעים מאתגרים. יחד עם זאת, לעיתים בזמן ריב, לחץ או כאב עולה הנטייה להתרחק רגשית, לא כדי להיות מודעים אלא כדי להגן על עצמנו. איך ניתן לתרגל מודעות עמוקה דווקא בתוך הסערה, להישאר נוכחים מבלי לברוח לריחוק רגשי או להזדהות יתר עם הסבל? האם קיימים שלבים בתרגול שמאפשרים את האיזון הזה בין מודעות לקִרבה רגשית?
ואו, איזו שאלה עמוקה...
אני חושבת שעיקר התרגול כשאנחנו בזמן סערה הוא לא להיעלם ולא להתעלם מהרגש, אלא דווקא להישאר איתו בלי להיבלע.
יש כמה צעדים שיכולים להקל:
לקרוא בשם למה שקורה: עכשיו יש כעס; עכשיו יש פחד. זה מחזיר אותנו למודע ולא לאוטומט.
לעגן בגוף: נשימה, כפות רגליים, תחושת החזה. העוגן מאפשר לפגוש את הרגש בלי לברוח ממנו.
להכיר במנגנון ההגנה: לראות את הריחוק הרגשי ולהגיד לו תודה שאתה מגן. כשאנחנו לא נלחמים בו, הוא נרגע.
לבחור קרבה במינון: לפעמים להישאר בשיח, לפעמים לבקש רגע נשימה, כדי שנוכל להקשיב. זו קרבה שיש בה גבול.
כך נשמרים גם נוכחות וגם קשר, בלי קיפאון ובלי הצפה...זו עבודה על בסיס יומיומי 😊
